מוות משפחתי

מלאך המוות היכה פעמיים באותו שבוע. אומנם לעולם ביקורו אינו רצוי ובני אנוש עושים כל שביכולתם כדי להתחמק ממנו, אך דומה ששובל ההרס שהותיר אחריו הפעם היה כואב ואכזרי במיוחד. בלילה שבין ראשון לשני החריד פיצוץ אדיר את בניין מס' 65 ברחוב שבתאי הנגבי בירושלים. דליפת הגז הובילה לחורבן נורא שמחק ברגע אחד משפחה שלימה – אבא, אמא וילדם בן השנתיים. עוד לא התאוששנו מהאסון הראשון, והתבשרנו על משפחה נוספת שנפגעה מרעלן קטלני המצוי בחומר הדברה שפוזר בביתם. שתי הבנות הקטנות נפטרו בטווח של שעות ספורות זו מזו לאחר שמערכות גופן קרסו, ושני אחיהן הגדולים מאושפזים, עדיין

במצב קשה ונאבקים על חייהם. בשני המקרים ביקר בעל מקצוע מורשה ועתיר ניסיון בבית המשפחות אבל לא מנע את האסון ואולי אף גרם לו במו ידיו.

שורשי האסון
יהיה זה לא נבון ולא הוגן למהר לחרוץ משפט, בפרט שפרטים רבים של הפרשה עדיין חסויים ומצויים בחקירת משטרה. אך שני אירועים כה קשים המתרחשים בתוך פרק זמן קצר מזמינים אותנו, כחברה וכפרטים, לחשבון נפש נוקב על כמה רעות חולות שקיימות בינינו, שגם אם לא הן חוללו את האסונות האחרונים, בוודאי שהן דורשות התייחסות ותיקון.

תרבות ה'סמוך' – כשחז"ל קבעו שעם ישראל 'הם מאמינים בני מאמינים' הם לבטח לא התכוונו לאמונת הכזב של - 'יהיה בסדר', 'סמוך' ו'לי זה לא יקרה'. אולי זה נובע מעצלנות, אולי מקמצנות ואולי משתיהן גם יחד, אבל הנטיה לחפף, להשתמש בקיצורי דרך ולסמוך על זה שבסוף איכשהו הכול יסתדר, היא התנהלות הרסנית. לכל דבר יש מחיר ואי אפשר לצפות לקבל סוג א' כשאתה משלם עלות של סוג ד'. שיטת הקומבינות עובדת לפעמים, אך גורמת נזק רב בפעמים אחרות. חז"ל כבר הזהירו מה קורה לקדירה אחת של שני שותפים, והנטיה לסמוך על המזל או על האחר גבתה קורבנות רבים.

תרבות ה'ראש הקטן' – הנטיה להיצמד לנהלים, למלא את ההוראות הכתובות ולסמן וי, מבלי לפקוח עיניים ולבחון את הנסיבות ואת ההשלכות היא מחלה ידועה. אלוקים נתן לנו שכל כדי להשתמש בו והעובדה שנוכל אחר כך לטעון שמילאנו את חובתנו הרשמית ופעלנו לפי הספר, לא תעזור לקורבנות שנפגעו מן המחדל.

תרבות ה'שעיר לעזאזל' – לא קל להתמודד מול אסונות שכאלו, ומיד עולה בראש המחשבה – 'ומה איתי? ומה עם הילדים שלי?'. הפתרון הנוח והידידותי למשתמש פשוט להפליא - להפנות את חיצי ההאשמה אל דמות ספציפית שתישא באחריות ותהפוך את כל העניין למשהו רחוק ולא רלוונטי עבורי. לא פעם הש"ג התורן יהיה הקורבן המתבקש להפיל עליו את התיק, העיקר שאצליח להשתחרר מן האחריות הכבדה והחובה לשנות במשהו את התנהלותי השגרתית.

תרבות ה'לי זה לא יקרה' – הפסיכולוגים יסבירו שזה מנגנון הגנה טבעי של הנפש שנועד לשמור אותה מזעזועים ואיומים, אך במציאות זה הופך להיות שיריון שמנטרל את אמצעי הזהירות שנועדו להציל אותנו מסכנות. בתי הקברות מלאים במצבות שאפשר לכתוב עליהן "כאן קבור אדם שחשב שלו זה לא יקרה. ובכן, זה קרה...".

הורים מרעילים?
ולסיום, נקודה למחשבה. אהבת הורים לילדיהם היא הדבר העוצמתי והנפלא ביותר בעולם. אין כמעט דבר שאבא או אמא לא יהיו מוכנים לעשות לטובת הילד שלהם. במשך תשעה חודשים לפני שהגיח לאוויר העולם אימו כבר נשאה אותו במסירות ברחמה, ומהבכי הראשון ועד שיפרוש כנפיים ויעזוב את הקן כעשרים שנה מאוחר יותר, הוריו יתמסרו אליו ויתנו לו את הכול. השאלה הגדולה האם ההתמקדות של החברה והתרבות שלנו איננה בעיקר על הצדדים החומריים וחלק מן הנפשיים, בעוד שצדדים נפשיים ורוחניים מסויימים עלולים להיות מופקרים? אף הורה שפוי לא יאפשר ביודעין להכניס גז רעיל הביתה. אבות ואמהות רבים חושפים את ילדיהם, בלא כוונות זדון, לחומרים רעילים אחרים, בפתיחות חסרת גבולות לעולם המדיה, כשמאפשרים לילדים רכים לבלות שעות מול מסך כזה או אחר, שפותח צוהר ענק לכל הטוב שבעולם, כמו גם לתועבות, הקלקולים ולתהומות הרוע.

ריבונו של עולם, הפקדת בידינו נשמות טהורות. אנא, עזור לנו להגן ולשמור עליהם, ולגדל ולחנך אותם באהבה ובשמחה עד מאה ועשרים.

לעילוי נשמת אברהם וגלית טופאן ובנם יוסף חיים ז"ל ויעל ואביגיל גרוס ז"ל
המאמר התפרסם בעלון 'שבת בשבתו'